בכתבה ששודרה במהדורת סוף השבוע עם איילה חסון, סא"ל (מיל') יאיר מירון, מחבר "מתיר אסורים" ומי ששירת ביחידת השבויים והנעדרים באמ"ן, מתייחס לטענות שהוצגו בסרט התיעודי "נז"א". מתוך היכרות ישירה עם תהליכי בחינת ואישור מטרות במהלך המלחמה, הוא מסביר כיצד נשקלים נזק אגבי, מידע חלקי, שיקולים משפטיים וסוגיית החטופים - ומדוע התיאור בסרט אינו תואם את התהליכים שבהם השתתף.
מירון הוא המרואיין המרכזי בכתבה. הקטע שלו מתחיל בסביבות 2:57.
לדברי מירון, אישור תקיפה אינו החלטה אוטומטית אלא תהליך מדורג, המבוסס על תמונת המודיעין, הערכת הנזק הצפוי, התועלת הצבאית, שיקולים משפטיים והדרג המוסמך. סוגיית החטופים הוסיפה במקרים רבים שכבת בדיקה נוספת.
מירון מסביר כי נזק אגבי הוא פגיעה צפויה באזרחים או ברכוש אזרחי כתוצאה מתקיפה של מטרה צבאית. הוא אינו מספר שמאושר בחלל ריק, אלא חלק מבחינה של המטרה, התועלת הצבאית, המידתיות ואמצעי הזהירות שניתן לנקוט.
באשר לטענה על אישור תקיפה עם צפי לכ-500 נפגעים, מירון אומר כי תיאור כזה אינו תואם את תהליכי האישור שבהם השתתף וכי אירוע בסדר גודל כזה היה מחייב דיונים ואישורים בדרגים הגבוהים ביותר. חשוב גם להבחין בין הערכת נזק מוקדמת לבין מניין הנפגעים בפועל: בלי לזהות את התקיפה, היעד ומסמך האישור שעליהם מבוססת הטענה, אי אפשר לבדוק אותה באמצעות נתוני התוצאה בלבד.
מירון דוחה גם את התיאור שלפיו בינה מלאכותית מחליפה את תהליך קבלת ההחלטות. כלים טכנולוגיים יכולים לסייע באיסוף ובעיבוד מידע, אך האחריות לאישור ולבחינת ההשלכות נשארת בידי בני אדם ובשרשרת הפיקוד.
הדיון הזה מתחבר לאחת השאלות המרכזיות ב"מתיר אסורים": כיצד אנשים ומערכות מקבלים החלטות כשהמידע חלקי, הזמן קצר והמחיר אנושי. הספר הוא רומן תיעודי המבוסס על שירותו של מירון ביחידת השבויים והנעדרים, ועוסק במתח בין מהירות לדיוק, בין טכנולוגיה להבנה ובין סמכות לאחריות.